הרב חיים דוד הלוי זצ"ל
נולד ב-י"ח בשבט התרפ"ד, (1924), בירושלים
נפטר ב-י"ב אדר התשנ"ח (1998), מקום קבורתו בהר המנוחות בירושלים
כיהן כרב הראשי הספרדי בין השנים התשל"ג – התשנ"ח (1973-1998)
הרב חיים דוד הלוי זצ"ל נולד בירושלים בשנת התרפ"ה (1924), למד בישיבת "פורת יוסף". בהיותו כבן 26 הוסמך לרבנות ודיינות ע"י ראש הישיבה הגר"ע עטייה זצ"ל, וע"י הראשל"צ הגר"ע עוזיאל זצ"ל, הרב הראשי לישראל.
כיהן בירושלים כרב שכונת רוממה. שימש כר"מ בישיבת "שערי ציון" מיסודו של הגרב"צ עוזיאל זצ"ל, לאחר מכן כיהן כשנתיים כמזכירו הפרטי של הראשל"צ הרב עוזיאל זצ"ל.
במלחמת השחרור שירת בגדוד הישיבות "טוביה" בירושלים. ומיד לאחריה, בשנת התשי"א, (1951) נבחר לכהן כרב הראשי הספרדי הראשי של ראשון לציון. מצבם של העולים החדשים, אשר מצאו עצמם במציאות חדשה וזרה להם, תוך אבדן נכסיהם הרוחניים, העסיק אותו רבות. הרב עבר בין המעברות, עודד את העולים בדרשותיו ופעל כנגד המגמה למסור את הילדים לחינוך שאינו דתי. הוא נענה לפנייה לשמש במקביל רב של מושבי העולים כפר עוזיאל וגאולי תימן, וטיפל בכל ענייניהם הרוחניים. את כושרו הרטורי, סגנון שיעוריו הבהירים ודרשותיו העשירות רתם לפעילות הענפה של חבר הרבנים של 'הפועל המזרחי' בכל ריכוזי האוכלוסייה.
בקיץ שנת תשט"ו (1955) נסע למסע התרמה לאמריקה הדרומית. בתקופה זו נחשף לבעיית ההתבוללות שבתפוצות ולתרומה החשובה של הקמת מדינת ישראל כגורם מעצב ומייצב רוחני של היהדות בגולה.
בשנת התשכ"ד (1964) נבחר לצעיר חברי מועצת הרבנות הראשית החמישית. וכיהן בה עד יום מותו.
בשנת תשכ"ט (1969) בעקבות מלחמת ששת הימים נשלח מטעם הסוכנות היהודית לארצות אמריקה הלטינית לעידוד העליה והחינוך הדתי.
בשנת התשל"ג (1973) נבחר לכהונת הרב הראשי הספרדי וראב"ד בעיר תל-אביב. כהונתו בעיר גדולה ומרכז תרבותי ועסקי, פרשה בפני הרב כר נרחב לפעילות עם אוכלוסיות שונות. הרב הקים רשת שיעורים בכל העיר, בבית הכנסת אוהל מועד בו התפלל, לימד הרב בזמן סעודה שלישית את ספר 'הכוזרי' לרבי יהודה הלוי בהשתתפות מאות שומעים. הרב קבע לעצמו סדר ביקורים בשבתות בכל בתי הכנסת הספרדים שבעיר – מיפו שבדרום ועד לצפון העיר, במטרה לשמור על קשר חי עם האוכלוסייה בעיר הגדולה.
בהופעותיו הרבות בכל חלקי הארץ, במאמרי הלכה ומחשבה, בעיתונים ובכתבי עת רבים. התמסר הרב בכל כוחו להסברת המאור שבתורה שבעל פה והכתב. הרב הלוי הצטיין בפסיקתו הברורה. העדיף את הבהירות ואת הסברה המקורית על פני ציטוט מקורות רבים. הוא דן בבעיות הלכה, כמו שהוא דן בבעיות פילוסופיות. הוא חיבר ספרים רבים. הותיר אחריו מורשת ספרותית נרחבת בהלכה ובהגות. בספריו מתגלית גישתו האמיצה לבעיות הלכתיות ולסוגיות אקטואליות בענייני מדינה וחברה.
בשנת התשנ"ז (1997) זכה בפרס ישראל ליצירה תורנית.
נפטר בי"ב באדר התשנ"ח (1998) ומקום קבורתו בהר המנוחות בירושלים