מזוזה

נצטוונו לקבוע מזוזה על הפתח כנאמר בספר שמות: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". וחיוב זה הוא גם על נשים.

במזוזה הקבועה במשקוף הפתח, טמונה יריעת קלף קטנה, כתובה בכתב סופרים בידי סופר סתם (סת"ם – ספרי-תורה, תפילין, מזוזות) באמצעות נוצה, ובה כלולות שתי פרשיות מרכזיות בתורה:

הפרשה הראשונה – "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" עד "ובשעריך" (דברים ו). בפרשה זו מתוארת ההכרה בקבלת עול מלכות שמים, כלומר, ההכרה במציאותו וקיומו של בורא העולם, אשר הוא גם מנהיגו. אנו מצווים לאהבו בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו.

הפרשה השניה – "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי" עד "כימי השמים על הארץ" (דברים יא). בפרשה זו מצויה החובה לקבלת עול מצוות. גם בעיית הגמול – השכר והעונש – מצויה בפרשה זו.

את שתי הפרשיות גם יחד נצטווינו לכתבם על קלף ולקובעם על מזוזות ביתנו ושערינו.

טעמי המצוה

כתב הרמב"ם בהלכות מזוזה (פ"ו הלכה י"ג) וזה לשונו: "וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד ה' שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן וידע שאין דבר עומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים". עד כאן לשונו.

ובפירוש הרמב"ן סוף פרשת בא כתב וז"ל: "כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה, כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול יותר מאוד על עושי רצונו שהוציאנו מעבדות לחרות". עד כאן לשונו.

שכרה

וכל הזהיר בה יאריכו ימיו וימי בניו, דכתיב: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" (המשך דברי הרמב"ם). ובטור יו"ד סימן רפה כתב: "וגדולה מזו שהבית נשמר על ידה כמו שדרשו בפסוק 'ה' שומרך', מלך בשר ודם מבפנים ועבדיו שומרין אותו מבחוץ ואתם ישנים על מיטתכם והקב"ה שומר אתכם מבחוץ".

הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה (שבת כא.).

מזוזת – נוטריקון זז-מות. שעל ידי שהאדם קובע מזוזה כשרה על הפתח, הוא מזיז את הצרות מביתו.

סגולתה

ומובא בתלמוד (עבודה זרה יא.) אונקלוס בן קלונימוס גייר את עצמו ולאחר שהקיסר שלח כמה פעמים גדוד של רומאים להביא ואליו, הצליח אונקלוס לגייר את כולם. לבסוף שלח לו שוב גדוד ואמר להם הקיסר שלא ידברו שום דיבור עם אונקלוס, אלא רק יביאוהו לקיסר, מפני שפחד שאונקלוס לא ימשוך אותם בדיבורים ויגייר אותם, כשם שגייר את הקודמים. כשהגיעו אליו ואחזו אותו והלכו איתו, ראה אונקלוס מזוזה מונחת על הפתח, הניח ידו עליה ושמח. אמרו לו: למה אתה שמח? אמר להם: מנהגו של עולם – מלך יושב מבפנים ועבדיו שומרים אותו מבחוץ, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, כי עבדיו יושבים מבפנים והוא שומרם מבחוץ, וכמו שכתוב: ה' ישמור צאתך ובואך. ובדיבורים אלו הצליח אונקלוס לגייר גם את אלו. כיון שראה הקיסר כך, לא הוסיף לשלוח עוד אחריו.

ובתלמוד ירושלמי (פאה פרק א') מסופר: ארטבון שלח לרבינו הקדוש מרגלית יקרה מאד, ואמר לרבנו הקדוש שישלח לו תמורתה דבר יקר וחשוב כמותה. שלח לו מזוזה. אמר לו ארטבון: אני שלחתי לך דבר יקר שאין לו מחיר, ואתה שלחת לי דבר ששוה סכום מועט? אמר לו רבנו הקדוש: חפצי וחפציך לא ישוו בה. ולא עוד אלא שאתה שלחת לי דבר שאני צריך לשומרו ואני שלחתי לך דבר שאתה ישן והיא שומרת אותך, שנאמר: "בהתהלכך תנחה אותך ובשכבך תשמור עליך".

ופירש ה"פני משה" שם, שארטבון היה יהודי חשוב מאוד. אולם עיין בספר יד המלך (פ"ה מהלכות מזוזה הלכה י"א) שכתב שמשמעות עובדא דהירושלמיי נראה שהיה עכו"ם. ואם כן קשה דהא אסור להניח מזוזה ביד עכו"ם. ותירץ בשו"ת באר שבע, שרבי סבר שיש להחשיבם כישראל מאחר שמאמינים ביחוד השם ולכן שלח לו מזוזה. ועוד, שרבי ידע שאינו עובד עבודה זרה.

מכל זה מבואר חידוש גדול: שסגולת המזוזה לשמור על הבית, אינה רק במקום שיש בו מצוה, אלא אפילו בבית העכו"ם שאין שם שום חיוב כלל, עצם המציאות של המזוזה שהיא בפתח הבית, מהווה שמירה גדולה לבית.

(ועיין עוד בענין זה מה שכתב הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א בפרשה סדורה על מסכת מזוזה ס"ק ס"ה. ועיין תוספות יום טוב במסכת כלים פרק י"ז משנה ט"ז).

מסובב במצוות

נאמר בתלמוד: חביבין ישראל – שסיבבן הקדוש ברוך הוא במצוות. תפילין בראשיהם, ותפילין בזרועותיהם, וציצית בבגדיהם ומזוזות בפתחיהם. ועליהן אמר דוד "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך"(תהלים קי"ט) ופירש רש"י: תפילין בראש ובזרוע – הרי שתים, וארבע ציציות ומזוזה – הרי שבע.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו, תפילין בזרועו, ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". ואומר: "חונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם" (מנחות מג:).

מקום קביעת המזוזה

מקומה של המזוזה על כל פתח וכניסה, שבני אדם משתמשים בה (למעט מקומות המיועדים לבעלי חיים, כגון דיר, אורווה או מחסני סחורות). בניגוד לטעות הרווחת בציבור – כי די במזוזה אחת בכניסה הראשית לדירה – הרי יש לדעת, כי חובה עלינו לקבוע מזוזה על כל פתח, כולל היציאות למרפסות (להוציא חדרי הרחצה והשירותים, שמפאת כבודה של המזוזה אין לקבוע אותה בפתחיהם).

את המזוזה קובעים בתחילת השליש העליון של הדופן הימני, כלפי מעלה, מכיוון הכניסה לבית או לחדר. קביעתה של המזוזה תהיה בצורה אלכסונית, חלקה העליון מופנה כלפי הבית פנימה. בני עדות המזרח קובעים את המזוזה בצורה אנכית ישרה. מקפלים את הקלף משמאל לימין, כך שהמילה "שדי" נראית כלפי חוץ, ובצורה זו מטמינים אותה בנרתיקה. בטרם קובעים את המזוזה במקומה יש לברך: "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה".

חובת קביעת המזוזה היא מיידית, עם הכניסה לבית, ואין לדחותה עד ל"חנוכת הבית" כפי שרבים סבורים מתוך טעות. השוכר בית, שאין בו מזוזות, חייב לקבען מיד עם היכנסו, כי מזוזה – חובת הדר היא, ולא חובת בעל הבית.

בחוץ לארץ החובה על השוכר היא רק אם ידור בדירה שלושים יום לפחות; ואילו בארץ ישראל חייבים בקביעת המזוזה כבר ביום הראשון לכניסה, משום מצוות יישוב ארץ ישראל.

מנהג הוא להניח את היד על המזוזה בעת הכניסה והיציאה ולנשקה אגב כך. זאת – כדי לזכור את התכנים, אשר המזוזה אוצרת בקרבה.

המילה "שדי", הנכתבת בחלקה החיצון של המזוזה, היא, כידוע, אחד מכינוייו של הקדוש ברוך הוא. על פי ספרי הקבלה יש לה גם משמעות סמלית: היא נמצאת על הדלתות, כי ראשי התיבות של "שדי" – שומר דלתות ישראל.