בר מצווה

בר מצווה

אחת התחנות החשובות בחיי אדם מישראל, היא כניסתו לעול תורה ומצוות והיותו בן שווה-זכויות וחובות במשפחת בית ישראל. אירוע זה חל במלאת לנער שלוש עשרה שנים תמימות, ואז הופך הוא "בר מצווה". בת הופכת "בת מצווה" במלאת לה י"ב שנים תמימות.

אגב, נער, שחובת קיום מערכת המצוות חלה עליו, נקרא במקורות בר מצווה, כלומר: בן מצווה; והמקורות מכנים את מי שעוסק בעבירות – בעל עבירה. הסיבה לשמות אלה נעוצה בעובדה, שהקשר עם המצווה הוא קשר נצחי שאינו ניתן לניתוק, כפי שבן אינו מסוגל להינתק מאבהות לעולם; ואילו הקשר לעבירה הוא קשר ארעי, הניתן לקטיעה על ידי חזרה בתשובה של העבריין. לכן – בעל עבירה, כבעל היכול להינתק מאשתו…

המקור לגיל בר המצווה – שלוש עשרה

המשנה, במסכת אבות, פרק א', קובעת: "בן חמש שנים – למקרא, בן עשר – למשנה, בן שלוש עשרה – למצוות". אולם מה מניע את המשנה לקבוע, שאכן דווקא גיל שלוש עשרה הוא המתאים לכניסה לעול מצוות? האמת ניתנה להיאמר: אין בתורה שבכתב יסוד מוצק כלשהו לקביעה זו. כידוע, "שיעורין – הלכה למשה מסיני הן", וכל מערכת המידות, המניינים והמשקלות – קבלה היא שניתנה למשה רבנו מסיני, ומקורם לא מופיע בבירור בתורה. גם מניין זה – י"ג שנים לבן ו-י"ב שנים לבת, הוא אחד השיעורים, שיסודם בהלכה למשה מסיני. ואולם הלכה זו נשענת גם על אסמכתות ורמזים מן המקרא: על שמעון ולוי, שפשטו על בני העיר שכם והיכו בהם בשל הפגיעה באחותם דינה, נאמר: "ויקחו.. שמעון ולוי, אחי דינה, איש חרבו". לוי היה באותו זמן בדיוק בן שלוש עשרה שנים, והוא בעל הגיל הצעיר ביותר, הזוכה במקרא לתואר איש. היות שכל מערכת המצוות והמשפטים שבתורה דנה באיש או באישה (למשל: "איש או אשה, כי יעשו מכל חטאת האדם"), הרי שרק בגיל שלוש עשרה נקרא אדם בתואר זה, והוא מחויב אז במצוות.

רמז נוסף מצאו חז"ל בפסוק שבישעיהו: "עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו". "זו" – בגימטריה 13, כלומר רק לאחר שהעם מגיע לגיל זה, חייב הוא לספר בתהילות הבורא.

על פי הקביעה שיסודה, כאמור, בהלכה למשה מסיני, הוקדם חיוב המצוות של נערה בשנה אחת, כיוון שהיא מקדימה את הנער בהתפתחותה הנפשית, הרוחנית והביולוגית. את הפסוק "ויבן ה' אלקים את הצלע", העוסק ביצירתה של חוה, דרשו חז"ל: "ויבן" – מלשון בינה; שבינה יתירה ניתנה באישה, אפילו יותר מאשר באיש". במלאות י"ג שנים לבן ו-י"ב שנים לבת, ניכרים בהם גם סימני התפתחות הגופנית, והגיל עצמו קובע את היותם בוגרים וחייבים במצוות.

הכניסה לגיל המצוות מחייבת, ש-י"ג השנים (או י"ב לבת) תהיינה מלאות, כדי שניתן יהיה לומר שהנער נכנס לשנתו השלוש עשרה (או בת – לשנתה השתים עשרה). אין די בכך שחלף ראש השנה, אלא חייב הילד להיות, כפי שביטאו חז"ל, "בן שלוש עשרה ויום אחד" – דהיינו, שנים מלאות. יש להקפיד על הוראה זו עד כדי כך, שאם נולד הבן בחודש אדר של שנה פשוטה (שאינה מעוברת) ונכנס לגיל בר מצווה כאשר השנה מעוברת (והיא מונה שלושה עשר חודשים) – הרי אין הוא הופך בר מצווה באדר ראשון – אלא מאדר שני ואילך.

המצווה הראשונה שמתחייב נער בר מצווה

למעשה, המצווה הראשונה, בה מתחייב הנער, היא מצוות "קריאת שמע" של תפילת "ערבית"; שהרי נהוג ביהדות שהלילה קודם ליום, ובראשית יום הולדתו השלושה עשר, כלומר עם צאת הכוכבים, כבר מתחייב הוא ב"קריאת שמע" של תפילת "ערבית".

הנחת התפילין איננה מצווה המתחילה רק ביום בו מגיע הנער לגיל מצוות – אלא יש לחנכו לקיום המצווה זמן מה בטרם מלאו לו שלוש עשרה שנים. אין מנהג אחיד בנושא זה, אך מקובל כי מתחילים בהנחת התפילין כחודש ימים קודם בר המצווה; אם הילד הוא יתום מאב, יש דיעה הגורסת, כי עליו להתחיל בהנחת תפילין שנה לפני היותו בר-מצווה, ובכך הוא מזכה את אביו המנוח.

ברכת "שהחיינו"

בין הפוסקים נידונה השאלה, האם צריך בר המצווה לברך "שהחיינו" בהגיעו לגיל שלוש עשרה, בהתחילו בהנחת התפילין כמצוות "עשה" מן התורה – ולא רק כמצווה חינוכית. אחד הפוסקים קבע, כי כדי לפתור שאלה זו רצוי לרכוש עבור חתן בר המצווה בגד חדש בעל ערך, וכשהוא מגיע למצוות ילבש את הבגד ויברך עליו "שהחיינו" – ובכך יתכוון גם לפטור את כלל המצוות שבעולם, שבהן מתחייב הוא עתה לראשונה בחייו.

יש עדות, ובמיוחד עדות המזרח (גם יוצאי גרמניה), המתחילים להתעטף בטלית גדול בתפילת "שחרית" כבר בגיל בר מצווה – בניגוד לבני עדות אחרות, שחיוב זה מתחיל אצלם רק ביום הנישואין.

הפטרה ועלייה לתורה

מיד לאחר מלאות לנער י"ג שנים הוא חייב "לעלות לתורה", כאחד הקרואים המבוגרים. הוא חייב להיקרא לתורה ביום שבו קוראים את התורה, הסמוך ביותר ליום הולדתו: יום שני, חמישי או שבת. או אז הוא מצטרף ל"מניין" של מבוגרים לכל דבר שבקדושה. יש הנוהגים, שבר המצווה עולה ביום שני או חמישי, הקרובים ליום הולדתו – בנוסף לשבת הקרובה, ואז הוא עולה ל"מפטיר" וקורא את ה"הפטרה".

קריאת ה"הפטרה", שהיא הוראת חכמים, מותרת גם לנער שטרם מלאו לו י"ג שנים. העלייה ל"מפטיר" אינה כלולה ב"שבעת הקרואים", שחובה להעלותם לתורה בשבתות והחייבים להיות בני מצוות.

לכן, אם נערכת חגיגת בר המצווה בשבת שלפני יום הולדתו השלושה עשר, יכול הנער לעלות ל"מפטיר" רק באותן שבתות, בהן העולה ל"מפטיר" חוזר וקורא שנית את הפסוקים האחרונים של הפרשה, שקרא "בעל הקורא" הקודם לו. אך יש שבתות, בהן קריאת ה"מפטיר" אינה חוזרת על הפסוקים האחרונים, כמו למשל, ב"שבת ראש חודש", "שבת שקלים", "שבת זכור", "שבת פרה", "שבת החודש" וכל הימים הטובים; בשבתות כאלה אין להעלות ל"מפטיר" נער, שטרם מלאו לו י"ג שנים.

אם נערכת חגיגת בר המצווה בשבת שלאחר יום ההולדת, רשאי הנער לעלות לתורה כאחד משבעת הקרואים המבוגרים, או ל"מפטיר".

ברכת "ברוך שפטרני"

בתום קריאת התורה המיועדת לבר המצוה, מברך אביו הניצב לידו: "ברוך שפטרני מענשו של זה". משמעותה הראשונה של ברכה זו – תודת האב לה', שזיכה אותו בבן, אותו גידל וחינך, עד שיצא מרשותו ועמד כיום ברשות עצמו, על כל האחריות המשתמעת מכך.

המשמעות השניה היא, שכל עוד היה הבן פחות מ-י"ג, היה קשור במעשי אביו; וכל חטא של האב היתה לו השפעה גם על בנו הקטן. אם נענש בן בשל מעשי אביו, חוזרת התרעומת אל האב, שבהתנהגותו גרם לכך שהבן ייענש. מכאן ואילך אין הבן נושא באחריות לחטאי אביו, ולא תהיה סיבה לענוש את האב בשל כך; ולכן הוא מברך את ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה".

סוכריות וסעודת מצוווה

לאחר שסיים הנער את הקריאה והברכות, נוהגים להמטיר סוכריות ובוטנים על ראשו. מנהג זה שאוב ממנהג דומה המתייחס לחתן העולה לתורה לפני נישואיו. לגבי חתן יש במנהג זה משום משאלה, שחייו וחיי רעייתו יהיו משופעים בכול וימתקו להם ימיהם. היות שבר המצווה מכונה גם הוא "חתן", נוהג המנהג הזה גם לגביו.

מצווה מיוחדת היא לערוך סעודה בהגיע הבן למצוות. את המצווה מקנים לסעודה זו דברי התורה, שחתן בר המצווה משמיע בה ב"דרשתו". הוא גם מודה להוריו על החינוך שהעניקו לו, ועליו להוכיח בדבריו – שאכן בגר דיו כדי להיכנס לעול תורה ומצוות. אין חשיבות לעריכת החגיגה באולם מפואר בליווי תפריט מנופח. החשיבות היא להעניק לנער הזדמנות להשמיע באוזני הקרואים מה שספג עד היום.

גם לנערה, שהגיעה לגיל מצווה, נוהגים לערוך סעודה של מצווה. מן הראוי לעשותה בחוג המשפחה ובקרב חברותיה ללימודים, וגם היא מביעה עצמה בעת הסעודה בדברי חכמה ותורה.

(מתוך הספר "יהדות הלכה למעשה" מאת מרן הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, רב העיר)