אכילת דגים

הדגים המותרים באכילה הם אלה, אשר להם סימני הטהרה "סנפיר" ו"קשקשת". למעשה דרוש רק תנאי אחד כדי להתיר דג באכילה – היותו עטוי בשריון קשקשים – שכן הסנפיר מהווה חלק של כל דג, כפי שנאמר במקורות: "כל אשר לו קשקשת – בידוע שיש לו סנפיר, ולא כל אשר לו סנפיר – יש לו קשקשת". לפי אימרה זו, די להבחין בנתח הדג שלפנינו, סימני קשקשים שהיו בו, כדי להתירו.

הדגים נתייחדו מיתר סוגי הבשר בכמה הלכות יסוד של כשרות:

א. אין חובת שחיטה חלה עליהם. כמו שנאמר בספר במדבר (פרק יא) "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם? אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם?". כלומר, המושגים נבילה או טריפה אינם קיימים כלל לגבי דגים: עצם הוצאתם מן המים מהווה את מיתתם, ואין הם צריכים איפוא לשחיטה.

ב. איסור בשר בחלב, אינו מתייחס למאכלי דגים בחלב.

ג. חובת הוצאת הדם מן הבשר, בדךר של מליחה או צליה, אינה מתייחסת לדגים.

עם זאת מקובל לייחד סיר נפרד לבישול ואכילת דגים, וכך נשמרים הדגים במצב של סתמיות (פרווה) והם מותרים באכילה עם מאכלי בשר או עם מאכלי חלב. בישולם בכלי בשרי, למשל, ימנע מאיתנו לאכלם במסגרת של תפריט חלבי.

במערכת הסכו"ם בה אכלנו את הדגים, לא נשתמש לאכילת בשר או חלב, אלא אם כן נשטפו קודם.

ברור, כי כל "פירות הים", כגון חסילונים ("שרימפס"), סרטנים, שבלולים, חלזונות, צדפות, הנם בעלי חיים טמאים בהחלט, כיוון ששייכים הם לקטגוריה של "שרץ המים"; והתורה מציינת במפורש, כי כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת, בימים ובנחלים, כולל שרץ המים "שקץ הם לכם… מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא).

הסרדין בעל הקשקשים מותר באכילה. אך בקנותנו קופסת שימורי סרדינים עלינו לבדוק היטב את מהות השמן, בו הם נכבשו. סרדינים הכבושים בשמן זיתים כשרים הם, גם אם הם מיוצרים בחוץ לארץ. לעומתם, סרדינים המיוצרים בחוץ לארץ והכבושים בשומן מן החי – אסורים.

כלל נקוד בידנו לגבי בעלי החיים הטהורים והטמאים: "היוצא מן הטהור – טהור והיוצא מן הטמא – טמא". לפי זה, הקוויאר (ביצי דגים) המצוי בגוף דג טהור – מותר באכילה, אך ביצי דגים שנאספו מתוך דג חסר קשקשת – אסורות. כדי להקל את מלאכת הזיהוי ניתנו לנו סימנים חיצוניים ברורים ומוגדרים שעל פיהם נדע להבחין בין ביצי דגים מותרות ואסורות: ביצי הדגים הטהורים צבען צהבהב-אדמדם, בעוד שביצי הדגים הטמאים – שחורות הן.