רקע היסטורי

מ"ועד הקהילה"  ל"מועצה הדתית"

התפתחות הקהילה היהודית והרבנות ביפו – ת"א, בסוף המאה ה-19 והמאה ה-20

בסקירה זו נבחין כי קיימת הקבלה והשפעה הדדית בין תהליך ההתפשטות של היישוב היהודי ביפו ובהמשך בתל-אביב, לבין הרחבת תחומי אחריותו ופעילותו של הרב הראשי באותה תקופה.

כבר בשנת ה' אלפים ת"ר (1840) מונה הרב רפאל יהודה בן מנחם הלוי מרגוזה, לרבה הראשי של יהודי יפו. מינויו ציין את חידוש ושיקום הקהילה היהודית במקום. בתחילת כהונתו הקים ביפו את בית הקברות ובכך מנע את טלטול המתים לירושלים. עם גידולה והתפתחותה של הקהילה היהודית ביפו, בשנת  ה' אלפים תרכ"ג (1863) יזם הרב יהודה הלוי מרגוזה את "ועד העיר יפו" שהיה הוועד הציבורי הראשון בארץ שלא על בסיס עדתי- קהילתי ובו היו שותפים ספרדים ואשכנזים יחד.

בשנת ה' אלפים תרמ"ו (1886) התארגנה הקהילה האשכנזית ביפו והרב נפתלי הערץ, תלמידו של המהרי"ל מדיסקין,  נשלח לכהן כרבה של יפו. הרב ביסס את חיי היהדות באיזור ועסק רבות בנושא קיום המצוות התלויות בארץ. בשנת ה' אלפים תר"נ (1890) נוסד ביפו "ועד העיר ליהודי יפו". ועד זה היה ממונה על ענייניה הדתיים והחברתיים והוא שמינה את הרבנות המחוזית. בשנת ה' אלפים תרנ"א (1891) התאחדו עדות האשכנזים והספרדים בעיר והרב נפתלי הערץ הלוי מונה על ידי רבני כל העדות לעמוד בראש הקהילה המאוחדת. בכך היה הרב לסמכות הרבנית העליונה ביפו וסמל לאפשרות של אחדות בין ספרדים לאשכנזים בארץ ישראל. בשנת ה' אלפים תרס"ב (1902) נחתם לראשונה, על ידי הרב נפתלי הערץ הלוי, היתר מכירה  – כהוראת שעה. שכונות חדשות קמו באותה תקופה ובעשור שלאחריה, כדוגמת נוה צדק, נוה שלום ואהל משה.

בשנת ה' אלפים תר"ס (1900) הוזמן  הרב חזקיהו שבתאי שכיהן כחבר הרבנות הראשית הספרדית, לשמש כסגן וכממלא מקום ה"חכם באשי" ביפו. הוא כיהן בתפקיד זה עד לסוף שנת ה' אלפים תרס"ד (1904)  בשנת ה' אלפים תרס"ד (1904)  מונה הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרבה של יפו. כהונתו שימשה מפנה בחיי הקהילה ביפו. הוא השקיע מאמצים רבים בליכוד וארגון הקהילה.  שקד על תיקון השירותים הדתיים, הקים משרד רבנות קבוע ששימש כבית דין בנוה שלום.(ואשר הועבר לת"א כבר בשנותיה הראשונות). הקצה קרקע לבניית בית כנסת קבוע וייסד ישיבה קטנה.

בשנת ה' אלפים תרע"א (1911) התמנה הרב בן ציון חי עוזיאל לרב הראשי הרשמי הספרדי של יפו (במקביל לרב קוק) ול"חכם באשי". עד אותה תקופה היה "חכם באשי" רק בירושלים והתמנותו של הרב עוזיאל איפשרה לתושבי יפו והסביבה להיוועץ עם ה"חכם באשי"  ללא צורך לנדוד רחוק. בשל קשריו הטובים עם השלטון העותומני הצליח הרב עוזיאל לסייע רבות להתיישבות המקומית ולהתגבר על מכשולים בדרך לגדילה ולהתפתחות. הרב ייסד את תלמוד התורה "שערי ציון". ביזמתו הוקמו גם השכונות "שבת אחים" ו"משכנות ישראל".

בשנת ה' אלפים תרפ"א (1921) הכריז הנציב העליון כי ת"א, העיר החדשה, (כלל השכונות מחוץ ליפו) היא מועצה מקומית ואכן שמו של "ועד העיר  ליהודי יפו" הוסב ל"ועד הקהילה". בשנת ה' אלפים תרפ"ג (1923) עם חידוש החיים הציבוריים (אחרי שהמגורשים ע"י התורכים חזרו לת"א) חזרה הרבנות לעבודתה ביתר שאת. הפעם – בתחומי ת"א. הרב בן ציון חי עוזיאל מונה לרבה הראשי של תל-אביב. הרבנות שותפה, יחד עם נציגי הקהילה גם בעניינים כלליים לאומיים, בנציגויות כלפי חוץ. התווספותן של שכונות רבות הביאה את הצורך במינוי רבנים נוספים כרבני שכונות. בשנת ה' אלפים תרפ"ז (1927), התכנסה אסיפת רבנים גדולה שהחליטה על שורת החלטות לחיזוק עניני הדת.

הרבנות בת"א ניהלה מו"מ עם עירית ת"א בדבר חקיקת חוק עזר, לסגירת בתי עסק ולהסדרת תנועת כלי הרכב בעיר בשבתות ובחגים. חוק זה אושר בה' אלפים תרצ"ב (1932).

בה' אלפים תרצ"ח (1938) הוקמה המועצה הדתית, בת 21 חברים, שנבחרה ע"י מועצת הקהילה. שנה לאחר מכן הפסיק ועד הקהילה העברית בת"א-יפו לפעול כמוסד בפני עצמו. סמכויותיו עברו למועצת העירייה בת"א. רק העניינים הדתיים נשארו בידי המועצה הדתית.

לאחר קום המדינה חל שינוי יסודי במנגנון הרבנות והמועצה הדתית ומעמדם נקבע במסגרת חוקת כנסת ישראל.