פדיון הבן

פדיון הבן

לאחר שמלאו לבן הבכור שלושים יום, חייבים אנו "לפדותו" מאת הכוהן. הגדרת "בכור" לצורך זה היא "פטר רחם", כלומר, העובר הפותח את רחם אמו ומגיח ראשונה לאוויר העולם. במילים אחרות: גם אם אין העולל בכור לאביו – אך הוא בכור אצל אמו – חייב הוא בפדיון. ייתכן איפוא מצב, בו לאדם אחד (שהתאלמן או התגרש) יהיו שני בכורים, ואפילו יותר החייבים בפדיון.

יצוין כאן, כי באם האב הוא כוהן או לוי, או שהאם היא בת כוהן או לבת לוי, אין חובת פדיון הבן קיימת לגביהם.

כמו כן, באם נולד התינוק בניתוח קיסרי והוא מוגדר "יוצא דופן" – אין חלה לגביו חובת פדיון. אם אמו של התינוק הפסיקה היריון קודם והפילה את ולדה – יש לשאול פי רב, אם קיימת חובת פדיון לגבי התינוק שנולד לאחר הפסקת ההיריון הקודמת; שהרי ייתכן מצב, שהתינוק הזה אינו בבחינת "פטר רחם", וזכות זו שמורה לוולד הקודם – אפילו לא ראה אור עולם. תינוק שלא נימול בשל משקל ירוד, בשל צהבת או בשל כל הוראה אחרת של הרופא, וחלפו שלושים יום מהיוולדו – חייב אף הוא בפדיון, גם אם ערל הוא עדיין.

מצוות הפדיון הנה שנייה בחובות האב (הראשונה היא המילה). באם לא נפדה התינוק מסיבה כלשהי על ידי אביו, חייב הוא לפדות את עצמו (כשם שמי שלא נימול על ידי אביו, חייב למול את עצמו).

(מתוך הספר "יהדות הלכה למעשה" מאת מרן הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, רב העיר)

דילוג לתוכן