ברוך דיין האמת

ברוך דיין האמת

ההשקפה היהודית
"טוב ללכת אל בית אבל – מלכת אל בית משתה,

באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו" (קהלת ז')

ההשקפה היהודית, המושתתת על יסוד האמונה בהישארות הנפש ובחיי העולם הבא, רואה את ההסתלקות מן העולם הזה כנקודת מעבר בלבד – מחיים בעולם החומר החולף לעולם שכולו טוב.

"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה". כבר במלה הראשונה, העוסקת ביצירת האדם הראשון, "וייצר", באה לידי ביטוי ההפרדה שבין הגוף והנפש; שכן חכמינו ראו בשני היו"דים שבמלה את הרמז לשתי היצירות, הגלומות באדם – הרוחנית והחומרית, וכן רמז להפרדה שבין הגוף והנפש. בקהלת, פרק י"ב, נאמר: "וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה". הגוף אמנם שובק חיים לכל חי, אך הרוח – שהקדוש ברוך הוא נפחה באפנו – תהיה צרורה בצרור חיי הנצח.

העם היהודי – כפרט וככלל – ידע להסתגל למשברים ולהיחלץ מהם. באיוב נאמר: "ה' נתן וה' לקח – יהי שם ה' מברך". משפט זה אינו בא לבטא השלמה בטליסטית בדיעבד, אלא הוא מביע השקפת עולם מוצקת, הרואה בנשמה פיקדון שקיבלנו עלינו לשמור, ואותו אנו שמחים להשיב לבעליו בשלמותו ובטהרתו, יחד עם זאת רבים דיני האבלות בהלכה היהודית, כי מלבד הכאב שבפרידה מאדם יקר, שנלקח מאתנו, יש בדינים אלה דרבון להפקת מוסר השכל וחשבון נפש, בבחינת "והחי – יתן אל לבו".

הפוסקים נחלקו ביניהם בשאלה, אם דיני האבלות הם מן התורה, או הם הוראת חכמים בלבד, שהסתמכה על פסוקי המקרא.

כבר בטרם מתן תורה מוצאים אנו במקרא דוגמאות מוחשיות למנהגי אבלות, שנהוגים היו אצל אבותינו בימי קדם, בבראשית כ"ג, קראנו: "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכותה". ואילו מנוהג ייוסף למדנו את הדין, שיש לשבת "שבעה": "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ). גם דין האבלות של שלושים יום מיום הפטירה מופיע בתורה. אנו למדים זאת מתיאור האבל בעקבות פטירת משה רבנו, מנהיג האומה: "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום, ויתמו ימי בכי אבל משה" (דברים ל"ד).

ומנין יודעים אנו שתקופת האבל על אב או על אם נמשכת שנה? – זאת למדנו מפטירתו של מנהיג רוחני אחר בישראל, הוא רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה. עליו נאמר בתלמוד, כי התאבלו עליו תריסר ירחים – כלומר, שנה מלאה בת י"ב חודשים.

על מי חייבים להתאבל?

בפרק הדן בדיני הכוהנים (ויקרא כ"א) אנו למדים על שבעה הקרובים, שעליהם חייב גם הכוהן להיטמא – כדי לעסוק בקבורתם ולהתאבל עליהם: אב, אם, אח, אחות, בן, בת, אישה (או בעל). בתורה מדובר על אח מצד האב בלבד ועל אחות שאינה נשואה דווקא; אך חכמים הוסיפו גם את האח וגם את האחות מצד האם, וכן את האחות הנשואה.

רמז לשבעה קרובים אלה, שעליהם חייבים להתאבל משך שלושים יום, מצאו חכמים במלה אחת: "אבל":

א – אב, אם, אחות, אישה;

ב – בן, בת, בעל;

ל – בגימטרייה שלושים, כלומר, שלושים ימי אבלות.

כפי שהזכרנו, נמשכת תקופת האבל על אם או על אב שנה תמימה.

גם האבל חייב להיות בדרך האמצעית: אין להתאבל יתר על המידה, מכפי שמצווה ההלכה. חז"ל הבינו, שהמכניזם האנושי משכיח את הצער ומחזיר את האבל לחיי היום-יום. הם הגדירו "אכזרי" את מי שלא מתאבל על מתו כפי שציוותה היהדות, ואולם אין הם דורשים צער יתר.

בירמיהו (פרק כ"ב) נאמר: "אל תבכו למת ואל תנודו לו". "אל תבכו" – יתר על המידה, "ואל תנודו לו" – יותר מהשיעור הנדרש.

בספר דברים (פרק י"ד) אומרת התורה: "בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו (אל תשרטו את הגוף עד זוב דם) ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת (אל תמרטו את שערות ראשיכם כביטוי של אבלות). כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה". בשני פסוקים אלה טמונה הפילוסופיה היהודית באשר לאופי האבל ולהיות העם עם סגולה, המיוחד באמונתו כי נשמתו של הנפטר נשארת גם אחרי הסתלקות הגוף. אל תנהגו – אתם, בני ישראל – בדרכי פולחן האבלות של עמים אחרים, שנהגו לשרוט בשרם ולמרוט את שער ראשם; שכן כאשר נפטר אדם מישראל – אין זה סוף פסוק. זוהי פרידה זמנית, באשר "בנים אתם לה' אלקיכם", וחייכם נמשכים בעולם שכולו טוב. ביטויים חריפים וקיצוניים של אבלות פוגמים בצלם האלקים, אשר באדם.

נאמנים עלינו דברי רבי יעקב בפרקי אבות: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתיכנס לטרקלין". האמונה בהישארות הנפש – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", והאמונה בתחיית המתים – "הקיצו ורננו שוכני עפר", הנם מעיקרי האמונה בהשקפת היהדות. הרמב"ם, הוא שניסח את שלושה עשר עיקרי האמונה של דת ישראל. אלה נאמרים בתום תפילת "שחרית", והאחרון שבהם מביע את האמונה השלמה בתחיית המתים:

"אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחית המתים, בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".

(מתוך הספר "יהדות הלכה למעשה" מאת מרן הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, רב העיר)