מועדים וזמנים

המונח "חג" או "מועד" הוא בעל משמעות של יום טוב או יום של שמחה, לכן נכללים בהגדרה זו ימים רבים הנובעים מההלכה והמסורת היהודית.

מקורו של המונח בתקופה המקראית; המילה "חג" מבטאת הקרבת קרבן חגיגה בימים אותם קבעה התורה, ולעתים התורה מכנה את הקרבן בשם המקוצר "חג" (שמות כג, יח). מקורה של המילה חג הוא מלחוג, בעלייה לרגל היו חגים בבית המקדש.

החגים המוזכרים במקרא הם רק פסח, שבועות וסוכות (על פי הסדר השנתי שמתחיל את ספירת החודשים בניסן). שאר הימים הטובים נקראים בתורה "מועדי ה'" והם: יום התרועה בראשון בתשרי (נקרא מאוחר יותר 'ראש השנה'), יום כיפורים, ויתכן שאף ראשי חודשים. בחג היו מביאים קרבן חגיגה ומקריבים אותו על גבי המזבח במקום המקודש והחג היה גם אסור במלאכה כמו ביום השבת.

מאוחר יותר הצטרפו גם המועדים (ימים טובים שאינם ימי שבתון והונהגו על-ידי חז"ל) כמו חנוכה ופורים כימי חג ושמחה.

החגים קשורים במנהג לשמוח, לאכול ולשתות (בעיקר בשר ויין). התורה מצווה "ושמחת בחגיך" (דברים טז,יא), והמנהג לאכול ולשתות בחג נזכר בספר נחמיה: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי־קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל־תֵּעָצֵבוּ כִּי־חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח,י).

התורה מדגישה את הזכרון הלאומי של יציאת מצרים, היום בו הפכו בני ישראל מעבדים לעם. ביום שמאורע זה התרחש נקבע חג הפסח: "אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי־בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא־יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שמ' כג,טו). וכן: "כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" (דב' טז,א). גם חג הסוכות נזכר פעם אחת בקשר ליציאת מצרים: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל־הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (וי' כג,מג). בעיקר התורה חוזרת ואומרת במצוות החגים: "וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם" (דב' טז,יב) ומכאן נובע גם האופי הסוציאלי של החגים: לזכור את החלש בחברה, את הגר, העני, היתום והאלמנה, כשם שה' זכר את בני ישראל שהיו גרים במצרים.

בימי בית שני, חז"ל קבעו ימים טובים ואף הנהיגו בהם דינים והלכות. העיקריים בהם אלו "ימי הפורים", שנקבע בתקופה הפרסית וחנוכה שנקבע בימי מרד המכבים. בעבר נחגג גם "יום ניקנור" כיום שמחה על תבוסת המצביא היווני בפני המכבים, אולם עם הזמן נשכח יום זה. למעשה מלבד פורים וחנוכה, אין ימים אחרים בעלי מחוייבות דתית. גם כאשר זיהו חז"ל את ט"ו באב כיום טוב, כפי שכתבו: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים" וכו' – לא הנהיגו בו מעשים מיוחדים, כך גם בנוגע לט"ו בשבט.

בעת החדשה נקבע בתחילה יום עצמאות המדינה כחג, ולמרות שחוגים אורתודוכסיים סרבו להנהיג בו תפילות של יום טוב (קריאת פרקי "הלל" של תהילים ותפילות לשלום המדינה), רווח בעם ישראל יום זה כיום טוב ואף נקבע בחוק הישראלי כיום שבתון.

על פי החלטת הממשלה מיום ‏12 במאי ‏1968, נקבע יום כ"ח באייר כיום חגה הסמלי של ירושלים. יום המסמל את רציפות הקשר ההיסטורי המיוחד לירושלים.

דילוג לתוכן